חנאן אבו־חוסיין: קסר חדוד / גבולות שבורים

התערוכה מציגה לראשונה את מיצביה גדולי הממדים וחושפת את מנעד החומרים המשמשים בעבודתה, חומרים שמקורם בחיים עצמם: עבודת-קיר מצמר כבשים גולמי הפרושׂה מרצפה עד תקרה; מערום של שמיכות מסורתיות ומערכת צינורות סבוכה שבעורקיה זורם שמן זית. לצד עבודותיה בבטון, שהפך לחומר הפעיל והמזוהה עם אמנותה, מוצגת עבודת וידיאו שבה נראית אִמה של האמנית הממלמלת באוזניה מילים טקסיות במקצב מדיטטיבי. השימוש בחומרים מגוונים מגובה בטכניקות ייחודיות, שעיקרן עמל ידני ושכפולים של צורה או אובייקט בסיסי. החזרה והשכפול המהותיים ליצירתה מתפקדים כנשאי עדות בדמות מערך של נעלי עקב מבטון או מאות מסרקי ברזל, כמניין הנשים שנרצחו בחברה הערבית. יחד הם מעצימים תחושות של כאב והתרסה נגד מעגלי הכפייה המופעלים על אבו-חוסיין כאשה, כפלסטינית, וכאמנית בחברה מסורתית ופטריארכלית.

בניגוד לקריאה הבינארית – הרואה ב"מזרח" ישות שופעת המתאפיינת בעודפוּת ורבגוניות, לעומת ה"מערב" המזוהה עם חדוּת, דיוק וצמצום – ההצבה קסר חדוד שוברת גבולות יציבים ומגלה את קרבתה של אבו־חוסיין לזרם באמנות שנות ה־60 וה־70 המכוּנה פוסט־מינימליזם. בעוד שאמני המינימליזם יצרו מערכים מופשטים של צורות גיאומטריות ועבדו עם חומרים חוץ-אמנותיים וחפים מסיפוריוּת (כגון אלומיניום) – הרי שאמני הפוסט־מינימליזם (נשים בעיקר, בהן אווה הסה) השתמשו בחומרים הגוררים שובל של היסטוריה, שימוש ומשמעות. עבודותיה של אבו־חוסיין המוצגות כאן מחזיקות בשני הקצוות. מצד אחד ניכרים בהן שכפול, חזרה וסדרתיות המזוהים עם המינימליזם; ומצד שני, עצם הבחירה בחומרים טעונים מְעבּה כל עבודה בעומק נראטיבי המהדהד מנהגים חברתיים, היסטוריה אישית ונושאים פוליטיים כבדי משקל.

בפועלה כמרצה וכמורה לאמנות, חנאן אבו-חוסיין מובילה פרויקטים חברתיים ואמנותיים העוסקים במורכבות הזהותית של האשה הפלסטינית ובקשרים הבין־תרבותיים שבכוחה של האמנות ליצור. המבט לאחור על גוף עבודתה מאיר את הדרך שהתוותה ברוך, בקושי ובנחישות.