ראובן רובין: הכנסת אורחים

ראובן זליקוביץ', שנולד ב־1893 בגלאץ, רומניה, הגיע לירושלים כבחור צעיר, עוד לא בן עשרים, כדי ללמוד בבצלאל, ועזב כעבור שנה לפריז, אז בירת האמנות המודרנית. במהלך מפותל של התבגרות אמנותית בין פריז, רומניה וניו־יורק, הוא חזר ב־1922 לפלשתינה־א"י המנדטורית והשתקע בתל־אביב. ראובן הוא במידה רבה מנסחה של האמנות הארצישראלית של שנות ה־20 ומי שיצר כמה מן הדימויים המוּכּרים והזכירים ביותר של תל־אביב הצעירה בראשית ימיה. בשנות ה־30 השתנה סגנונו: בדיו נעשו כהים וכתמיים יותר, אפופי חלום, ועולם הדימויים נטה אל עבר היהוד־תנ"כי. ראובן היה יוצר פורה כל ימיו, ובשנת מותו, 1974, זכה בפרס ישראל. את ביתו ועשרות מיצירותיו הוא הוריש לייסוד מוזיאון לרווחת תושבי העיר. השם ראובן רובין נוצר מחתימתו הכפולה: "ראובן" בעברית ו־רובין באנגלית.

ציוריו המוקדמים של ראובן בהירים ומציגים גופים פשוטים. הוא צייר את נופי הארץ – תל־אביב, ירושלים, עין־כרם, הכנרת – כמרחב פסטורלי שיושביו שרויים בהרמוניה: יהודים וערבים, חלוצים ורועים, עובדי אדמה ורוכלים, משוררים ואמנים, אנשי היישוב הישן האדוקים, תימנים, בוכרים ומי שמקרוב באו. סיפורו של המקום, העולה מעבודותיו של ראובן כאחדות מיתית נחלמת, הוא מקור המשיכה של יצירתו ובה־בעת גם הסיבה לביקורת שספגה כעבור שנים.

ראובן היה צייר מודרני, אך מעולם לא נטה אל המופשט. חיים־נחמן ביאליק, שכנו של ראובן, כתב באחת מרשימותיו: "ובכל זאת, כמעט נעשה שם בית מדרש: 'מעשה ראובן', 'מעין ראובן', 'כמעט ראובן'. יש כבר 'ראובנים', עוד מעט יבואו 'לא ראובנים'" (הארץ, 1927). בתערוכה זו מוצגים לצד ראובן כמה "לא ראובנים" – אמנים ישראלים שבאו אחריו, ושכמה מהם פעלו במקביל אליו בשנות חייו המאוחרות: אריה ארוך, יהושע (שוקי) בורקובסקי, משה גרשוני, פנחס כהן גן, חגית לאלו, רפי לביא, משה מוקדי.

הכנסת האורחים מעלה אם כן הצעה לניסוח היחסים העדינים בין מארח ואורח. צימוד זה מציב, כביכול, את הפער בין פיגורציה והפשטה כקטבים מנוגדים, אך סמיכות התצוגה על קירות הגלריה מגלה דווקא איכויות צורניות ותוכניות משותפות. קבלת הפנים בתערוכה מתכוננת כרגישות ואחריות עמוקה כלפי האחר. האין זה צו השעה המהותי והדחוף מכולם?